Congo: The Heart of Africa – part one

7 Aug

CIMG9289

ברוכים הבאים לעדכון של האדם היחיד שמתייחס לטיול באפריקה כמו הכלאה בין טור ביקורת מסעדות לבין הדף הלפני אחרון של “הארץ” (זה שפוגשים בו משפחה אקראית). הפעם מסע ללרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, לבה של אפריקה, ובו נגלה למה נחקרתי על-ידי השב”כ המקומי (פעמיים), איך לגדל ילדים, באילו מחלות טרופיות חליתי (מלריה) ובאילו לא חליתי (כל השאר, ויש הרבה), מה זה עוני באמת, למה מדינות מסוימות לא מתפתחות וכמובן מה אוכלים פה – יותר מגוון ויותר מזעזע מבעבר… לא שלא אכלתי. זה גם העדכון היחיד שלוקח יותר זמן לקרוא מאשר לטוס לקונגו ולגלות בעצמכם. 🙂

You'll find out more about these guys.

You’ll find out more about these guys.

Welcome to the update on my trip to the Democratic Reputlic of the Congo, one of THE places that do everything they can to hinder you from visiting. We’ll see the jungle, monkeys, a crocodile, creative wall paintings, eat insects (you can just watch if you prefer), bribe corrupt officials, be interrogated by the local FBI, feel like investigating reporters trying to uncover a plot and collide head on with all the severest problems of Africa. We’ll also find out why the people with which I identify most in Congo walk around naked save for Leopard furs and shells.

Et mes amis francophones, je suis desolé mais tout ça ce n’est pas du tout en français. Mais des photos sont internationale. 🙂

Happiness

CIMG7735

Victoria Falls

CIMG7697

בישלנו ארוחת ערב אצלו בדירה. Sadza ne dovi, תבשיל של ירק וחמאת בוטנים שאוכלים עם הסאדזה, דייסת התירס הרגילה בשמה המקומי, עוד לפני שנכנסתי לזימבאבווה ביררתי מה האוכל המקומי שכדאי לאכול וחיפשתי אותו בכל מקום, לכן ביקשתי שנבשל אותו יחד והסכמתי לקנות את המצרכים.

חדי העין עשויים להבחין שבין לסוטו (מקום העדכון האחרון) ובין קונגו אין גבול יבשתי, ולמעשה מפרידים ביניהן כמה אלפי קילומטרים. לא טסתי, חס וחלילה. מלסוטו חזרתי לדרום אפריקה, ובדרך לקונגו עברתי שלושה ימים בזימבאבווה וכמה ימים בזמביה. בזימבבווה ביקרתי בעיירה של מפלי ויקטוריה, אולי המפלים הגדולים בעולם ואתר תיירותי מאד. כמו שקורה תמיד באפריקה, מוכרי רחוב הציקו לי כדי שאקנה מהם דברים. אחד מהם הציע שטרות של 50 מיליארד דולר זימבאבווה לתיירים. זימבאבווה עברה תקופה של אינפלציה שוברת שיאים שבה הכסף שלה הפך להיות כמעט חסר ערך כך שהיה צריך להדפיס כל הזמן שטרות יותר ויותר גדולים שטיפסו לערכים של מיליארדי דולר זימבאבווה ויותר לפני שהכלכלה התמוטטה סופית והם אימצו את הדולר האמריקאי כמטבע הרשמי. המוכר שאל לאן אני הולך והציע ללוות ולהנחות אותי בסיור שאני עושה בסביבת העיירה, כנראה בתקווה שבסוף אקנה ממנו משהו או אתן לו כסף. שאלתי אותו איך קוראים לו, הוא אמר ש-Happiness. הסתובבנו יחד לאורך נהר הזמבזי (זה נהר ענק, המפלים באים מאיפה שהוא), מסביב באפלו, איילות ושאר חיות. די מגניב, כמו ספארי אבל ברגל. בשלב כלשהו התחיל להחשיך והוא הבין שאני לא עומד לקנות ממנו כלום אז הוא ליווה אותי חזרה לאכסניה. אני לא רציתי לחזור לאכסניה אלא לראות איפה התושבים האמיתיים (=לא לבנים) של העיירה גרים, אז חזרנו יחד לכפר שלו שרבע שעה הליכה מהעיירה. (“אתה לא מפחד?” הוא שאל. “אני צריך לפחד?” “לא, אבל הרוב מפחדים”).  בדרך שמענו מוזיקה חזקה וחשדתי בדיסקוטק אבל הסתבר שזו כנסיה. בשישי בערב הם עורכים מפגש תפילה עם מקהלה, שירה ואנשים רוקדים בעמידה ליד הכסאות – ממש עושים שמח פה בשביל אלוהים.

CIMG7706

השותפים לדירה. ישנים יחד על הרצפה. אחד מהם (בחולצת הפוטבול) הוא פסל מקומי ולקח אותי לראות את הפסלים שהם מפסלים ומוכרים לתיירים, כי אף מקומי לא יכול להרשות לעצמו. הוא גם עשה איתי סיבוב לראות את המפלים. במקום שהם ימכרו לי מזכרת הם ביקשו ממני מזכרת, אז הדפסתי להם את התמונה הזו שלנו יחד.
With Happiness and his roommates, Victoria Falls

CIMG7724

פסלים מסורתיים. בוחרים את האבן בקפידה, מפסלים, מלטשים ואז שורפים בעזרת מבער והאבן משנה צבע. אני לא משוגע על פסלים, אבל ממש אהבתי את הסגנון הזה – מופשט בדיוק במידה הנכונה כדי להיות מעניין לעין. יום אחד אני אחבר אותו ל-ETSY וזה יהיה להיט.
Zimbabwean art

כשנפרדנו הצעתי לקנות מ-Happinexx את אחד השטרות – בכל זאת זו מזכרת נחמדה וזולה שאני יכול באמת לקחת איתי, בניגוד לפסל שהם הציעו לי לקחת. Happiness סירב, הוא נתן לי שטר במתנה. עדיין איתי בארנק.

Crossing into the darkness

מיד כשחוצים את הגבול האנגלית של זמביה מתחלפת בצרפתית של קונגו, מוכרי הרחוב מוכרים ופלים בלגיים ומתחילים הציורים על הקירות של החנויות.  סלון תספורת וחנות חלפים לאופנועים. Barbershop, spare parts for motorcycles.

מיד כשחוצים את הגבול האנגלית של זמביה מתחלפת בצרפתית של קונגו, מוכרי הרחוב מוכרים ופלים בלגיים ומתחילים הציורים על הקירות של החנויות.
סלון תספורת וחנות חלפים לאופנועים.
Barbershop, spare parts for motorcycles.

Shop selling clothes. Maybe due to roots in illiteracy, shops have their name and title written but also painted. I find it very convenient, in a second you know what the shop sells even if you don't speak French.

Shop selling clothes. Maybe due to roots in illiteracy, shops have their name and title written but also painted. I find it very convenient, in a second you know what the shop sells even if you don’t speak French.

חשבתי שיהיה קשה לשחד פקידים. באמת. דמיינתי איך יהיה צריך להעביר את הכסף בצורה סמויה, בלחיצת יד או מתחת לשולחן או בתוך הדרכון כשאף אחד אחר לא רואה, צריך לנחש מהו הסכום המתאים כדי לא להוציא יותר מדי אבל לא להעליב או לעצבן את הפקיד בסכום נמוך מדי. התבדיתי. הפקידים מדברים איתך, צוחקים, אדיבים ובסוף מעמידים פנים שמשהו לא בסדר במסמכים או מבהירים שבסמכותם לגרום לך סבל או עיכוב בצורה זו או אחרת ודורשים שתיתן להם כסף, גם כשאחרים בסביבה. הם גם נוקבים בסכום. כמו כל דבר באפריקה, גם על זה אפשר להתמקח. שוחד הוא כל כך נפוץ בקונגו שזה כמו הפרטה של המנהל הציבורי – על כל שירות שאתה צריך תידרש לשלם. זה אפילו פרוגרסיבי – אם אתה נראה כאילו יש לך יותר כסף תשלם יותר. טריק שלא יסולא בפז שלמדתי מהמדריך שקניתי לקונגו הוא תמיד להסתובב עם ארנק שיש בו לא מספיק כסף כדי להראות לפקידים שאין לך מה לתת. את הכסף אפשר לשמור במקום אחר. זה חסך לי הרבה כסף ותסכולים. זה היה המפגש הראשון שלי עם רשויות ההגירה הקונגולזיות, Direction Generale de Migration, ה-DGM. כבר במונית בדרך לעיר הראשונה אחרי הגבול עצרו אותנו פקידי DGM לבדיקה שגרתית. במבט מהיר לתוך המונית הם גילו שאני זר (קשה להתחבא, לזרים יש צבע שונה) וביקשו שאצא מהמונית ואציג את המסמכים שלי. הנוסעים האחרים במונית מחו, “לא זה תייר!” (להבדיל אותי מאיש עסקים שיכול להרשות לעצמו לשחד פקידים, ולמעשה לא יכול להרשות לעצמו לא לשחד אותם). זה ההבדל בין אפריקה לאירופה. לאירופה יש מנהל תקין ומסודר, תקנות וחוקים. לאפריקה יש נשמה. בלסוטו באחת הנסיעות במונית שירות שאלתי את הדייל (אני לא מוצא שם אחר לאיש שנוסע במונית ותפקידו להעלות ולהוריד נוסעים ולאסוף כסף) אם יש לו קצת מים, כי אני צמא. לא היו לו, אבל עצרנו בנחל אחד, שני ושלישי עד שמצאנו נחל לא יבש שבו הוא מילא את הבקבוק שלי במים קרים וצלולים – אדישות לאחר אין פה.

CIMG7860

Shops’ names are mystic unreachable things. Often religious concepts but also “rainbow” like this one, “The Ocean” (I’m not even shure which ocean was closest to that shop, but it was more than a 1,000 km away) or “the tourists” restaurant and pub.

drc map

Democratic Reputblic of the Congo. Second largest country in Africa.

זה לא צירוף מקרים שבפחות משעה בקונגו פגשתי פעמיים את רשויות ההגירה. הם נמצאים בכל מקום, גם במרחק מאות קילומטרים מכל גבול או נמל תעופה. בכפרים באמצע הג’ונגל שמובילה אליהם דרך שאפשר לעבור רק באופנוע (או ברגל) הייתי נתקל בסככת העץ ועלי הדקל שלהם, ובפקיד שדרש שאציג את המסמכים שלי, רשם בחריצות במחברת מרופטת שעל הכריכה שלה תמונה של רונאלדו את כל פרטיי (באמת כולם, אני חושב שהדבר היחיד שיכול לקחת כל כך הרבה זמן זה להעתיק את התמונה מהדרכון) והעמיד פנים שיש אי-סדירות כדי לבקש שוחד. בסוף ההליך הם לא נותנים לך שום מסמך או חותמת שמאשרים שנבדקת לטובת הכפר הבא וזה לא שהם מדווחים למפקדה עם הקליטה הסלולרית שאין כאן, כך שבעצם אין שום סיבה לבקר אותם אם אפשר להימנע מזה. בנוסף ל-DGM שתפקידם לפקח על ההגירה ולהציק לזרים כדי לדרוש שוחד קיימות עוד רשויות ממשלתיות. המשטרה, שתפקידה שיטור ולהציק לזרים כדי לדרוש שוחד; ה-NAIRE, השב”כ המקומי, שתפקידו לסכל ריגול ולהציק לזרים כדי לדרוש שוחד; המנהל המקומי, שתפקידו למשול באזור ואתם יכולים לנחש מה עוד, וגם הצבא שלא פגשתי כמעט אבל תפקידו להגן על המדינה (לא בגבולות כמו שאנחנו רגילים אלא בתוך המדינה אחרי שפלג המורדים התורן חצה בקלות את הגבולות הארוכים שנכשלים להגן עליהם ומתחבא בג’ונגל) ולהציק לזרים כדי… אתם מבינים את הקטע.

CIMG9238

No longer maize! The Manioc, or Kassava is the basic crop of much of Congo
קאסאווה, או מניוק. השורש הוא היבול העיקרי של חלקים גדולים מקונגו.

CIMG8834

Foofoo, or bukari or many other names, made from maize, manioc or a mix of both. This is what I ate 90% of the time. The warm balls of foofoo are placed inside a Calabash to keep them warm. It also absorbs the moisture and water doesn’t condense in the bottom.

באמת שקונגו עושה כל שביכולתה כדי לסכל את התיירות. ממש קשה ויקר לקבל ויזה לקונגו. וגם להאריך ויזה. במזל סגן הקונסול בשגרירות קונגו בדרום אפריקה היה לצדי, עזר לי לקמבן את הרשויות והנפיק לי ויזה אפילו שצריך להגיש בקשה בישראל, ואפילו ששילמתי על ויזת מעבר שעולה עשירית מהמחיר. לולא הוא, הייתי מוותר. זה היה לפני שידעתי שכל הבעיות הבירוקרטיות בקונגו מיתרגמות לשוחד קצת יותר גבוה והכל מסתדר. חוץ מזה אסור לצלם כאן בלי אישור, שעולה 50$ (כולל שוחד) בכל פרובינציה (יש 11 בקונגו) ואפשר להוציא אותו רק בעיר הבירה של הפרובינציה. במזל האנשים היחידים שיודעים שהאישור הזה נדרש הם האנשים שמנפיקים אותו. חוץ מזה הדרכים במצב מחפיר ואין תחבורה סדירה כמעט לשום מקום והשפה לתקשר בה (וגם אותה מדבר רק מי שהגיע ללמוד בתיכון) היא צרפתית, שזו השפה השלישית שלי. אבל אני בספק שהבלגים יישבו או קונגו והנחילו את הצרפתית רק כדי להתנקל לי – הממשל הקולוניאליסטי לא התאפיין בתכנון לטווח ארוך. בכל אופן, סיכול התיירות מצליח להם. באמת כמעט אין פה תיירים. בחודשיים שלי בקונגו פגשתי פנים אל פנים בדיוק קבוצה אחת של תיירים. ביקרתי בלשכת התיירות המרכזית בלובומבשי, העיר השנייה בגודלה אחרי הבירה, קינשאסה. אחרי שהם חילקו לי כמה עלונים מקומטים שהודפסו שנים קודם והיו כמעט נטולי מידע לחלוטין שאלתי אותם אם יש עוד קבוצות של תיירים שעברו אצלם לאחרונה כדי לחפש שותפים למסע. “מה זה לאחרונה?” “מתי היו האחרונים?” “לא זוכרת. לפני כמה חודשים”. כשג’וזף הציג אותי לאנשים הוא היה אומר “זה אופיר. הוא תייר.” ואז פאוזה של כבוד, כאילו אמר “זה אלוף העולם באגרוף.”

So why did I go to Congo, a country that really didn’t seem to want me there, where everything is hard and all the problems of Africa manifest themselves in enormous quantities? Really all the problems. Corruption? One of the worst in the world, so shameless it’s not even hidden. Bad infrastructure? No electricity grid even in major cities. Hardly any roads fit for any vehicle exist. If there is a vehicle which is not a 4×4 in most parts of Congo, somebody must have parachuted it there, because there’s no other way it could have gotten there. War? Millions died and the country was ravaged in “Africa’s World War” from 1998 to 2003 and rebellions persist in the east of the country to this day. (with the encouragement of loved ones I stayed out of those regions. I’m an intrepid traveler, but not a wreckless traveler.) Tribal conflicts? The Hema and Lendu tribes massacred each other in the Ituri rainforests starting in 1998 and lasting several years. Disease? You should just see the section “Health and Safety” in the guidebook, the expression “mysterious tropical disease” has been coined for a reason. This is also a country which is one of the richest in the world in natural resources and its population is one of the poorest. All of these reasons are why I went. I wanted to find out for myself where all these problems originated and why they aren’t solved. But there was also another reason. I was enchanted with Congo in a way that I can’t even explain fully to myself. Some parts of Congo are so remote and detached that the traditional culture would be preserved and I would be able to observe Africa of several decades ago. To my surprise, sometimes I found Africa of several centuries ago. This is the heart of Africa. I wasn’t disappointed.

CIMG9874

Touts in Congo don’t say “hey!” to attract your attention, they hiss “ssssss…” or produce a sucking sound not unlike a kiss. Not being used to it, it attracted my attention incredibly efficiently. Different cultures are always different in ways you don’t expect. Countless times I have thought “humans are that way” but it turned out some humans aren’t.
אחד הימים הייתי צריך להמתין (אולי הפעילות הנפוצה ביותר לכל אדם בקונגו) והתיישבתי על הדשא בישיבה מזרחית. ג’וזף הסתכל עלי במבט מופתע ושאל אם זה נוח לי ואם אני יכול לשבת ככה יותר מכמה שניות. לפגוש תרבויות אחרות זה Win-Win: או שזה שונה ואז “וואו, זה כל כך שונה!” או שזה אותו דבר ואז “איזה קטע, זה אותו דבר!”

CIMG9570

A salt stand, and another identical salt stand.
תמונה של המוכרים בשוק או של בית מרקחת/סלון תספורת: השוק מלא בעשרות מוכרים שמוכרים בדיוק אותם מוצרים בדיוק באותו מחיר. בקונגו מתקיים “כלל החלוקה”: אם עבודה יכולה לייצר הכנסה של פי עשרה ממה שדרוש למחיה, אז עשרה אנשים יעשו אותה זה לצד זה ויפרנסו את עצמם בדוחק. לא רק בשוק – הערים שופעות מוכרי רחוב, חלפני כספים, חנויות מכולת וגם (מסתבר) סלוני תספורת ובתי מרקחת.

At this point we need to introduce Joseph. It’s French, so it’s zho-ZEFF. I met him in Lubumbashi, a large city very close (2 hours) to the Zambian border and my first stop in Congo. He is a part time priest, the second in command in his church in Congo, “L’église anglicane orthodoxe episcopale du Congo” and full time engineer. A person I met in the Congolese embassy in South Africa offered to connect me with Joseph and this is the best thing that happened for my trip in Congo. Not only did Joseph spend the lion’s share of his time while I was in Lubumbashi showing me around the city and its surrounding villages, he is extremely connected throughout Congo and wherever I went there was someone waiting for me to host me in their home, feed me, show me around and advise me where to go next. (In all my time in Congo I went to a total of three places that might be called hotels by any stretch of imagination: one was a guest house for priests and another was owned by my host in that village.) His contribution was invaluable – Congo is much more welcoming when you have a local at your side.

הטיול שלי בקונגו היה הפקה דלת תקציב אך רבת משתתפים. CIMG7843 Joseph’s full name is Joseph Wazuma Kazaka. Kazaka is his African name, in the Bemba tribe language. Literally it means lightning, but the intended meaning is that if a sorcerer has placed magical artefacts on the road as traps to hurt those who pass, when Kazaka passes a lightning will strike the traps and destroy them. In addition to the Christian name, Africans often have an African name. These draw from tribal traditions and are much more diverse and meaningful than the handful of Christian (or Muslim) names. After a few days together he gave me my own African name in the Bemba language – Kipata. “One who finds”. Personally I prefer Kifunya (“one who searches”), but you can’t choose everything in life. Kipata was a very useful name, being much easier to pronounce and remember than “Ofir” for most Congolese, and also and ice-breaker.

CIMG9780

I paid an official tax to the Government of Congo under my African name – Kipata

Mazungu, Mutoka, Mondele, le blanc

אפילו עיר שאפשר לספור בה על שתי ידיים את הבניינים הדו-קומתיים או את הרחובות הסלולים היא יותר מדי עיר בשבילי, והגיע הזמן לצאת לכפרים. בדרך ביליתי כמה ימים ב-KASAJI. יותר כפר גדול מעיר קטנה. בתים מסורתיים מלבני בוץ אפויות וגגות קש עם חצרות רחבות שבהן אפשר לגדל כמה ירקות לארוחת ערב. התחביבים המקומיים כוללים: – לקחת אותי לפגוש קרובים, חברים וילדים לכמה רגעים כדי, אם כי לא באופן מוצהר, שהם יראו את האיש הלבן ואולי אפילו ילחצו יד או יגעו בשיער שלו (לגברים הקונגולזים כולם שיער קצוץ מאד, וגם השיער של הנשים שונה מאד משלי, אז זו אטרקציה). – להגיד שאנשים בצבע חום קצת יותר בהיר מהשחור הרגיל הם אחים שלי, כי הם “לבנים כמוני”. – לשאול אם בתור יהודי אני קתולי/נוצרי/מוסלמי. רוב הקונגולזים שמעו על היהודים בתור “האחים של ישו” וזה מה שהם יודעים להגיד, העובדה שזו דת נפרדת שאפילו לא מקבלת את ישו לא זוכה לפרסום רחב בכנסיה. CIMG8409

באחד הערבים כשהלכנו בכפר ראיתי מחוץ לאחד הבתים מדורה גדולה, מוזיקה חזקה והרבה אנשים יושבים בחוץ. כששאלתי מה זה הסתבר שמדובר במנהגי האבלות. כשמישהו מת שולחים הודעה למשפחה בכפרים הסמוכים – אם יש קליטה (נדיר) מודיעים בטלפון ואם אין שולחים מישהו על אופנוע שיפיץ את הבשורה. תוך מספר ימים המשפחה המורחבת מגיעה לבית המנוח ומתחילה לבשל ולדבר. אלה לא ימים עצובים. מובן, בוכים מדי פעם על המת, אבל בגדול זהו איחוד משפחתי משמח עם אנשים שלא ראית חודשים או שנים – המוזיקה שמחה, לפעמים יש רקדנים, מבשלים ואוכלים יחד, מדברים וצוחקים. אחרי שלושה ימים מיום המוות קוברים את המת ואומרים כמה מלים על חייו. אם נוצרים אז מתפללים. מי שלא הספיק להגיע מהכפר לא יראה את הקבורה. ראיתי מישהו שנוזף בעדינות באמא שלו, שאחיה מת, שלא תבכה – כי איזו דוגמה זה לשאר. ממשיכים באיחוד המשפחתי עוד כמה ימים, אם אין בן-זוג בחיים צריך גם לחלק את הרכוש ולהחליט מי ידאג לילדים שנשארו ויקח אותם אליו. האבל תם. לא עצובים יותר. אין אזכרות כל שנה ולא פוקדים את הקבר (יש יום אחד בשנה שבו אפשר לבקר את הקברים). כשהסברתי שבישיבת שבעה שלנו לא מרימים את הקול ובטח שאף אחד לא ישמיע מוזיקה ענו לי “אם תתעקש להיות עצוב כל הזמן, איך תתנחם?”. האם אנחנו מקדשים את האבל? כומר אמריקאי שפגשתי בזמביה אמר לי שאחד ההבדלים בין האפריקאים לאמריקאים הוא שהאפריקאים מתגברים הרבה יותר מהר על שכול, גם הורים על ילדם. זה הכרח בשבילם, כשהשכול נפוץ יותר. אבל האם אנחנו לא מרשים לעצמנו להתגבר? לא החלטתי. כפר גדול שאפשר להגיע אליו בשבע שעות נסיעה באוטובוס מעיר, עם חשמל (מגנרטור, במרכז הכפר, כמה שעות כל יום) ובית-חולים – זה מרוחק? זה ממש מרכז הציוויליזציה. הגיע הזמן לצאת לכפרים באמת.

 It’s like a person, but white!

CIMG8899

The reaction in a village when I arrive, by order of age (from young to older):

* Infants are scared and cry. If they are brought nearer to me they really start weeping and screaming.

* Young children exhibit paralyzing curiosity. They stop whatever they were doing, stand and stare for minutes. I felt like a hypnotist with the effect on these kids.

* Slightly older children are curious but shy (I like best the moment when they realize I know that they are looking at me and a shy smile spreads on their lips)

* Older children are curious but try hard not to show it.

* Adults are either somewhat indifferent or have their eyes change to $$ signs. It seems they think I’m some sort of cash piñata and if they approach me the right way somehow some of the money will come out.

I prefer the children’s reaction. We teach ourselves to be indifferent, and it’s a shame. Why not be excited? It’s a person of a whole different color!

CIMG9308

CIMG8434

Why are they so curious? Well, first, not much happens in the villages and any visit or change is an intriguing occurrence. But also everything I do is different and new, not just my skin color – I might read a book, take a photo with my camera, write in my notebook, carry a huge backpack with various strange artefacts inside, wear sunglasses. All are new sights here. The reaction is a flock of children that escort me everywhere, watch me all the time and sometimes cry with joy and join in (such as when I take a photo. The Congolese love being photographed, and in fact it’s extremely hard to get a photo of someone alone because everybody jumps in. The photos I have of people alone are either because I asked explicitly or I tricked the others somehow). I now know what the lion in the zoo feels like. People watch everything I do, even things I am sure aren’t interesting. If I hide in a house or do nothing for long enough the crowd will begin to disperse, but if I commit any sort of action, such as eating, it’s particularly interesting.

Out of habit, when small children look at me I make a funny face to amuse them. Their expression doesn’t change. No face I make is more interesting than the face “being white”.

brickmaking furnace in a village.

brickmaking furnace in a village.

I can't stop taking pictures of the Congolese's funky hairstyle. התספורת של הקונגולזיות. כמו רוב המצאות האופנה, זה יפה על מי שיפה.

I can’t stop taking pictures of the Congolese’s funky hairstyle.
התספורת של הקונגולזיות. כמו רוב המצאות האופנה, זה יפה על מי שיפה.

צריך להבהיר. זה לא שהאנשים בכפרים לא ידעו שיש דבר כזה אדם לבן. אבל כשמגיע לכפר מזונגו/ מוטוקה/ מונדלה (זר אירופאי בסוואהילי/ צ’ילובה/ לינגאלה) זה משהו שקראנו ולמדנו עליו אבל לא ראינו. דמיינו שיום אחד הצלבנים יופיעו אצלנו בעיר גדולה. לא תמהוני אחד – מסע צלב שלם עם סוסים ושריונות. ידענו שזה קיים אבל פתאום הנה זה! גם אנחנו נעמוד ונבהה, מחכים לראות מה יקרה.

CIMG8184

הרבה פעמים תגובת הילדים בכפר נקבעת לפי הילד הראשון שפועל. אם הוא רוקד כולם ירקדו, אם הוא יוצא בקאנו לפגוש אותי (בכפרים לחופי הנהר) כולם יצאו בקאנואים לפגוש אותי, אם הוא בורח כולם יברחו ואם הוא מתקרב ללחוץ לי את היד כולם יעמדו בתור ללחוץ לי את היד (כמה פעמים, כדי להראות שהם לא מפחדים). אפריקאים הם אנשים מאד קולקטיביים. הם לא מרגישים בנוח לפעול שונה מכולם.

איך להתארח בכפר? הקונגולזים מרגישים מאד לא בנוח כשאורח עומד או כשהוא יושב על הרצפה. לכן מיד מישהו קם ומציע לי את הכסא שלו, או מביא כסא מאיפה שהוא. כללית האסטרטגיה שלי היא לסרב ולצאת לחקור את הכפר. כשיושבים על כסא בבית לא רואים כלום. מסביב בכפר תמיד יש משהו מעניין: מישהו מתקן מעדר, מישהו סוחב תוף, מישהו מייבש קאסאווה, מישהו טוחן פלפל חריף. אם אני כבר מתארח בבית רק רוצים שאשב לנוח בסלון. אני מסרב לשבת בסלון. אסור להסתפק בסלון. מאחורי הבית מוצאים את הנשים, הילדים, המטבח והבישולים. הרבה יותר מעניין.

Meeting King Mwene Mwatshisenge Musanya the 3rd

The king of the Chokwe tribe has administrative and spiritual authority, he is the chief sorcerer and highest traditional authority for the tribe members. His cane has an engraving of a snake to signify that the chief is the meanest. He sits on a Leopard skin placed on a lion's skin. He only wears this and sits like this on ceremonious occasions, not always. In the photo me, the king, the princess and another little girl that lives in the "palace".

The king of the Chokwe tribe has administrative and spiritual authority, he is the chief sorcerer and highest traditional authority for the tribe members. His cane has an engraving of a snake to signify that the chief is the meanest. He sits on a Leopard skin placed on a lion’s skin. He only wears this and sits like this on ceremonious occasions, not always. In the photo me, the king, the princess and another little girl that lives in the “palace”.

This statue enables the chief (or similarly the regional chiefs and the village chiefs - there's a hierarchy) to communicate with ancestors to ask questions or guidance or favors.

This statue enables the chief (or similarly the regional chiefs and the village chiefs – there’s a hierarchy) to communicate with ancestors to ask questions or guidance or favors.

This is what the king really looks like. He only wears the other stuff for ceremonies. He is well educated in South Africa, has a 4x4 and a computer. We exchanged gifts and then e-mails.

This is what the king really looks like. He only wears the other stuff for ceremonies. He is well educated in South Africa, has a 4×4 and a computer. We exchanged gifts and then e-mails.

In the village where a regional chief resides. We talked through translation, it is impoper to talk to the chief in French. He said, "The first white person that came here built a hospital. What can you do for us?". No pressure :). I got out of concret commitment, but said I hope one day to do something for all of Congo. It's true. He accepted. הנשים הגיבו בצהלולים.

In the village where a regional chief resides. We talked through translation, it is impoper to talk to the chief in French. He said, “The first white person that came here built a hospital. What can you do for us?”. No pressure :). I got out of concret commitment, but said I hope one day to do something for all of Congo. It’s true. He accepted.
הנשים הגיבו בצהלולים.

During a tour of the village I asked the chief about their problems. He mentioned, as almost everywhere I went, the bad state of the roads. At various points during this post you might be inclined to think “but why doesn’t the government do something about it?”. Stop thinking it. The government in all levels – regional, municipal, provincial and national – doesn’t function. It’s a Libertarian’s nightmare of a government (or their dream example): no improvement projects of infrastructure or for the community happen, officials don’t invest in anything that benefits the people and are incredibly inefficient, countless officials consuming their sallaries and doing nothing. And that’s on a good day. On a bad day they embezzle taxes, take bribes from people or private companies to give them illegal advantages, lucrative contracts or rights to the natural resources and intentionally obstruct even local private enterprise to extort bribes. But Congo is also an example for non-Libertarians, because even when such private enterprise is possible (the reach of the government is limited, thankfully) it doesn’t happen. Why doesn’t Congo develop? This is one of the reasons. We’ll go deeper into this later. For now just imagine that the government doesn’t exist.

The children in the photo carry long poles with a flip-flop at the end. Why? Here's a story. In one village where I spent a night (it's very easy to find a place, you just ask and almost anybody would be willing to give you a piece of floor to spread the mattress on, and oftentimes something better) we were sitting around the fire at night when a woman came with two live grasshoppers she caught inside the house. She sat down, tossed them in the embers and they were quickly roasted. I joked that now we can eat them, after all they eat caterpillars (the same ones as in all of Southern Africa), so why not. She laughed. And then she took the grasshoppers out of the fire, brushed the dust off quickly and munched them like snacks. So why the poles? These children go out to the fields and smack grasshoppers to hunt them for dinner.

The children in the photo carry long poles with a flip-flop at the end. Why? Here’s a story. In one village where I spent a night (it’s very easy to find a place, you just ask and almost anybody would be willing to give you a piece of floor to spread the mattress on, and oftentimes something better) we were sitting around the fire at night when a woman came with two live grasshoppers she caught inside the house. She sat down, tossed them in the embers and they were quickly roasted. I joked that now we can eat them, after all they eat caterpillars (the same ones as in all of Southern Africa), so why not. She laughed. And then she took the grasshoppers out of the fire, brushed the dust off quickly and munched them like snacks. So why the poles? These children go out to the fields and smack grasshoppers to hunt them for dinner.

Red ants. Insects are very common as a side-dish. Aside from the caterpillars I ate two types of ants and a bunch of other stuff. I must admit none of them tasted good.

Red ants. Insects are very common as a side-dish. Aside from the caterpillars I ate two types of ants and a bunch of other stuff. I must admit none of them tasted good.

In the large village of Kalamba there is barely a cellular signal and it is generally somewhat remote. There is one spot in the village, which is well known, where sometimes you can get a signal. It is a gathering place. None the less, many people have cellphones. One afternoon in the village I heard a ringtone from a phone that made me jump. It was a familiar sound, but it took me time to recognize it because it really didn't fit in the surroundings. It was Gangnam Style. Hours' away from any internet access to YouTube and even far from cellular signal. I couldn't believe it. Globalization is here.

In the large village of Kalamba there is barely a cellular signal and it is generally somewhat remote. There is one spot in the village, which is well known, where sometimes you can get a signal. It is a gathering place. None the less, many people have cellphones. One afternoon in the village I heard a ringtone from a phone that made me jump. It was a familiar sound, but it took me time to recognize it because it really didn’t fit in the surroundings. It was Gangnam Style. Hours’ away from any internet access to YouTube and even far from cellular signal. I couldn’t believe it. Globalization is here.

Little people

בכל רחבי קונגו אבל גם באותו כפר, קלאמבה, גיליתי שלקונגולזים שיטה שונה משלנו לגדל ילדים. את כל עבודות הבית עושים הילדים. הילדים הקטנים במיוחד: עורכים את השולחן, מפנים את הכלים, מפרידים גרעיני תירס מהקלח, מקלפים את הקאסאווה. כשהייתי צריך לזרוק משהו לפח בעל הבית קרא בקול לבת שלו, היא הפסיקה מיד את משחקיה והגיעה, לקחה את זה ממני והלכה לזרוק לפח. גם כשצריך להביא משהו מחדר אחר שולחים את הילדים להביא, והם מביאים בשמחה. כשרציתי ללכת למעיין בקצה הכפר ולא ידעתי את הדרך שאלו אותי “שאתן לך ילד?” והילדה המדוברת ליוותה אותי לשם בגבורה אפילו שהיא פחדה מאנשים לבנים. כשהייתי צריך להסביר את ההבדל לקונגולזים אמרתי להם שאצלם הילדים הם המשרתים של ההורים (ולמעשה של הבוגרים מהם) ואצלנו ההורים הם המשרתים של הילדים. לפני שתתפתו לשפוט אותם לרעה, דעו שהתוצאה היא ילדים יותר עצמאיים ומסוגלים ופחות מפונקים. אני לא יודע אם אצלנו ילד בגיל 5 יודע לאכול לבד בשולחן, שלא לדבר על לפנות את הכלים. בערב ההורים לא העבירו את כל זמנם בהעסקת הילדים. הילדים מעסיקים את עצמם. האב ישב בסלון עם חברים והילדים הורשו להסתכל מהצד בתנאי שהם ידברו בלחש ולא יפריעו. מדי פעם מטילים עליהם מטלות ומי שפקדו עליו מבצע בדממה. המטלה במקרה הזה היתה להשכיב לישון את הפעוט. המבצעת היתה ילדה בת 13 בערך. זה עוד הבדל בינינו לבינם. צריך מישהו שיטפל בילדים. מישהו עם אנרגיה, זמן פנוי ונפש ילדותית שלא תשחית את התמימות והיצירתיות שלהם. ילדים גדולים יותר הם הפתרון! יש להם הרבה זמן פנוי וצריך לתת להם עיסוק ואחריות כדי שיתפתחו ולא יציקו להורים. מושלם! רק צריך שהם יהיו גם אחראיים, ובאפריקה מצליחים לייצר אצלם אחריות. אולי זה כי הם מתחילים מגיל צעיר. ילדות בנות 6 או 8 מלבישות את אחותן התינוקת, לוקחות אותה על הגב ומנענעות אותה כשהיא בוכה. כשהיא בוכה זה לא אומר שיקחו אותה מהן מיד – לפעמים הן ירגיעו אותה בעצמן. אני חושב שאחריות היא דבר נפלא עבור ילדים ומציב אותם בתפקיד של תומכים ולא מטופלים בבית. אחריות על האח הקטן יוצרת יחסים נכונים בין אחים – של הגנה, טיפול, חסות ואחריות ולא של יריבות. ילדים כאן מאד עצמאיים ומאד ממושמעים להוראות הוריהם. שווה לחשוב על זה. עם זאת, הבחנתי שילדים במשפחות עשירות מתאפיינים בזה פחות: הם יותר מפונקים ופחות עצמאיים והיחסים שלהם עם ההורים יותר שוויוניים (כלומר פחות ממושמעים) ודומים לאלה שמוכרים לי. לא יודע למה זה.

Vanessa, 6, takes care of her baby sister Chancelle.Rresponsibility, maturity and independence ensue, as well as free time for the parents. הייתי דוד ליומיים כשהתארחתי אצלם בבית. עשיתי את זה במיטב סגנון לואיס קרול שיכולתי לגייס.

Vanessa, 6, takes care of her baby sister Chancelle.Rresponsibility, maturity and independence ensue, as well as free time for the parents.
הייתי דוד ליומיים כשהתארחתי אצלם בבית. עשיתי את זה במיטב סגנון לואיס קרול שיכולתי לגייס.

child preparing dinner.

child preparing dinner.

Children playing "Chel", a low cost board game. The game isn't about quickness but I still think "I can beat you with a baby half my size hanging on my back" is a good taunt.

Children playing “Chel”, a low cost board game. The game isn’t about quickness but I still think “I can beat you with a baby half my size hanging on my back” is a good taunt.

CIMG9391

When there’s no piece of cloth to tie them the babies learn to just hang on.

Mbuji-Mayi

List of Congo's natural resources: cobalt, copper, niobium, tantalum, petroleum, industrial and gem diamonds, gold, silver, zinc, manganese, tin, uranium, coal, hydropower, timber, wildlife. Congo's GDP per capita (imagine average income): 400$, lowest in the world. Mbuji-Mayi is a city of a million inhabitants built around several diamond mines.

List of Congo’s natural resources: cobalt, copper, niobium, tantalum, petroleum, industrial and gem diamonds, gold, silver, zinc, manganese, tin, uranium, coal, hydropower, timber, wildlife.
Congo’s GDP per capita (imagine average income): 400$, lowest in the world. Mbuji-Mayi is a city of a million inhabitants built around several diamond mines.

Melting the gold on a wooden plank. A small alcohol flame together with a curved metal tube in which Tino (the jewler) blows air serve as a burner. Like many things in Congo, it's low-tech but it works.

Melting the gold on a wooden plank. A small alcohol flame together with a curved metal tube in which Tino (the jewler) blows air serve as a burner. Like many things in Congo, it’s low-tech but it works.

I bought all of the novels in Mbuji-Mayi. Not all the English novels, all the novels. There were two, in French. A city of one million people with no library and no bookshops, only one stand on the street which sells mostly old textbooks and religious books.  As in Lesotho, I saw so much idle time that I had to think how much of it could be spent on reading. So why isn’t Congo developing? Even if a child which is very bright and very curious is born in Mbuji-Mayi (and this is a major city, not a village) how would he learn, develop and nurture his thirst for knowledge?

I found out when I purchase things I haggle with myself more than with the vendor because I know the price is good enough for me but exaggerated for them. So I think “I can pay less. On the other hand I should support their economy and this man is a bookseller – definitely an enterprise I want to encourage, but I also think overcharging foreigners is wrong and should be discouraged. Eventually I reach a settlement with myself and buy it.

חשבתי על חיילים בצבא שלנו שהיו מתים שיתנו להם לקרוא בשמירה, ולעומתם כאן מוכרים שיושבים כל היום ברחוב ומחכים שמישהו יעבור ויקנה מהם משהו, חופשיים לחלוטין לקרוא וכל מה שהם עושים עם הזמן הזה הוא לבהות. שאלתי את ד”ר כריסטיאן, וטרינר שפגשתי בעיר באזור למה לא קוראים כאן ספרים. הוא אמר שאין להם זמן, או שהם עסוקים בלהאכיל את המשפחה שלהם. זה לא נכון. גם מי שיש לו טלוויזיה בבית וזמן לצפות בה לא קורא ספרים. לגבי האכלת המשפחה, חשבתי על העבר החלוצי של ישראל ואיך שאנשים קראו ספרים גם כשהם עבדו 16 שעות ביום ולא היה להם כלום. כמו כל כך הרבה דברים אחרים שגיליתי, גם קריאה היא חלק מהתרבות.

I gave away many of my books to families that hosted me, feeling like an emissary of light. Seeing this kid engaged in the book (it's a bird guide I got in Namibia. It's in English but has many photos and sketches) with that devouring curiosity was one of the most emotional moments in Congo for me. Seriously, I almost cried. It's emotional because this is the photo that says "they can make it", they just need a boost in the right direction. And I was giving part of it. אחד הרגעים המרגשים שלי בקונגו, ילד קורא ספר שנתתי לו במתנה.

I gave away many of my books to families that hosted me, feeling like an emissary of light. Seeing this kid engaged in the book (it’s a bird guide I got in Namibia. It’s in English but has many photos and sketches) with that devouring curiosity was one of the most emotional moments in Congo for me. Seriously, I almost cried. It’s emotional because this is the photo that says “they can make it”, they just need a boost in the right direction. And I was giving part of it.
אחד הרגעים המרגשים שלי בקונגו, ילד קורא ספר שנתתי לו במתנה.

קונגו לפעמים מזכירה לי את התמונה הזו. יש כאן כל כך הרבה תשתיות מתפוררות שהיו פעם משהו. למרבה הצער, השלטון הקולוניאלי המנצל של הבלגים (עד 1960) היה הרבה יותר מאורגן מהממשלה היום. כשאני רואה בית מבטון אני מניח שהוא נבנה לפני 1960 וכל תחזוקה מאז משתמשת בחומרים אחרים. מתחת לדרכי עפר מחוררות אפשר לפעמים לראות שרידים של כביש האספלט שהיה שם פעם.

קונגו לפעמים מזכירה לי את התמונה הזו. יש כאן כל כך הרבה תשתיות מתפוררות שהיו פעם משהו. למרבה הצער, השלטון הקולוניאלי המנצל של הבלגים (עד 1960) היה הרבה יותר מאורגן מהממשלה היום. כשאני רואה בית מבטון אני מניח שהוא נבנה לפני 1960 וכל תחזוקה מאז משתמשת בחומרים אחרים. מתחת לדרכי עפר מחוררות אפשר לפעמים לראות שרידים של כביש האספלט שהיה שם פעם.

מעבורת לחצות את הנהר. סירה מגזע עץ, חבל מסיבי במבוק או דקל.

מעבורת לחצות את הנהר. סירה מגזע עץ, חבל מסיבי במבוק או דקל.

כמה מטרים משם על אותו נהר שרידי המעבורת הישנה - חבל תעשייתי ושלדים מחלידים של סירות ממתכת.

כמה מטרים משם על אותו נהר שרידי המעבורת הישנה – חבל תעשייתי ושלדים מחלידים של סירות ממתכת.

תחבורה

עד עכשיו כתבתי פשוט שהגעתי למקום חדש, מה שעשוי לתת את האשליה שזה פשוט להגיע ממקום למקום בקונגו. להיפך. כשהייתי במדגסקר צרפתיה בשם סוזאן אמרה לי (בצרפתית, אבל נחסוך מכם) “במדגסקר אתה יודע מתי אתה יוצא אבל אתה לא יודע מתי תגיע.” היא התייחסה למוניות השירות המצ’וקמקות של מדגסקר שלפעמים נתקעות או מתעכבות בדרך. מה שאני יכול להגיד זה הלוואי על קונגו האי-ודאות של מדגסקר. אין כאן שום תחבורה סדירה. בשביל להגיע מעיר לעיר צריך ללכת לרציף שבו משאיות עמוסות סחורה מוכנות להעמיס עוד כמה אנשים בנוסף בתמורה למחיר לא גבוה ולהיטלטל לאטן בדרכי העפר המרופטות של קונגו. מסע של 100 קילומטר יקח בערך יום שלם… וזה בעונה היבשה, כשאין גשם ואין בוץ.

And this is the good transport...

And this is the good transport…

באזור אחר הצטרפתי לסירה על נהר יחד עם עוד כמה נוסעים ולא מעט שקי תבואה, עזים וחזירים. שם למדתי דבר מעניין על הערכות זמן היציאה של התחבורה בקונגו (במוניות שירות אין מה לשאול – הן ייצאו כשהן יתמלאו ובשיטת קרמבו לאט לאט יעלו עוד אנשים לאורך הדרך). הרבה פעמים לא ברור מי האחראי ואפשר לשאול כמה אנשים – הנהג, אחד המלחים, הבוס, הנוסע לידך, מישהו שמסתכל מהחוף – מתי הסירה תצא. לרוב הערכות הזמן שלהם שונות, לעתים בהפרש של יום. גיליתי שתמיד צריך להאמין להערכת הזמן המאוחרת ביותר, לא משנה מי המעריך. להערכה הזו צריך להוסיף לפחות שעה. הכלל הזה כולל את הערכת הזמן “יוצאים עכשיו.” לכן התחבורה תצא תמיד שעה אחרי שכבר התייאשת מלשאול “מתי?”, ובכלל לא כדאי לשאול כי זה גורם למישהו להעריך מה שדוחה לפחות בשעה את היציאה. 🙂 אחרי שהבנתי את הכלל, באחד הכפרים בהם הסירה עגנה הצלחתי לאחר כל כך שהסירה יצאה בלעדי והייתי צריך להשיג אותה בקאנו קטן וממונע מהחוף – רק כמה עשרות מטרים, הם לא התרחקו הרבה.

Malaria

These are all the things I carry with me everywhere to avoid malaria, which is passed by mosquito bites.  In the back an impregnated mosquito net, with only one vantage point needed so I could easily hang it everywhere, and a rope to hang it. In the front from left to right: a spray to protect mosquito nets in case I sleep somewhere where there is a mosquito net but it's not that good; insect repelling cream x 2; doxycycline pills I take every day to prevent malaria in case I do get bitten by an infected mosquito; two malaria test kits in case I suspect having malaria far from a hospital... twice; in case all this fails and I get malaria, malaria treatment pills (x2 treatments). By the way, malaria pills should be kept in a place that is cool and dry whereas malaria occurs in tropic climates which are warm and humid - good luck! All this is to say I was really afraid of malaria. It is the major killer of travelers in the tropics (after car accidents) and I really wanted to avoid it. That and Salmonela, which so far I have been able to escape. כל הציוד שלי למניעת מלריה ולטיפול.

These are all the things I carry with me everywhere to avoid malaria, which is passed by mosquito bites. In the back an impregnated mosquito net, with only one vantage point needed so I could easily hang it everywhere, and a rope to hang it. In the front from left to right: a spray to protect mosquito nets in case I sleep somewhere where there is a mosquito net but it’s not that good; insect repelling cream x 2; doxycycline pills I take every day to prevent malaria in case I do get bitten by an infected mosquito; two malaria test kits in case I suspect having malaria far from a hospital… twice; in case all this fails and I get malaria, malaria treatment pills (x2 treatments). By the way, malaria pills should be kept in a place that is cool and dry whereas malaria occurs in tropic climates which are warm and humid – good luck!
All this is to say I was really afraid of malaria. It is the major killer of travelers in the tropics (after car accidents) and I really wanted to avoid it. That and Salmonela, which so far I have been able to escape.
כל הציוד שלי למניעת מלריה ולטיפול.

My malaria test. Luckily after one day of feeling very ill on the journey I arrived in Lodja, a town with a hospital, and the people who hosted me were an infirmary worker and a doctor, so I was in good hands. I had very bad flu-like symptoms with all around weakness, all physical pain being augmented ten times over and a very high fever. After one day of trying the Reich family remedy of drinking a lot of water, complaining a little and resting a lot the symptoms diminished but then returned so I decided to take a malaria test. I was told by the person who administered the test at the hospital that the single red stripe means it's a simple case of malaria, whereas two stripes would mean medium and three would mean serious. In retrospect after verifying with the doctor, it turns out that the single stripe marked "C" is the control stripe which should always appear and the two others are two different kinds of malaria. So the test was negative. You have to wonder what the implications of this on malaria treatment in the region are. But as the doctor explained to me, if it has the symptoms of malaria and it occurs in a malaria infected area they give you the treatment regardless and if it responds to malaria treatment it is a duck... sorry, malaria. Indeed it responded magically to the treatment and after feeling significantly better after one night I stayed in Lodja for a few days longer to recover. בקיצור, קיבלתי מלריה בכל זאת. לא הוגן. טיפלתי והבראתי.

My malaria test. Luckily after one day of feeling very ill on the journey I arrived in Lodja, a town with a hospital, and the people who hosted me were an infirmary worker and a doctor, so I was in good hands. I had very bad flu-like symptoms with all around weakness, all physical pain being augmented ten times over and a very high fever. After one day of trying the Reich family remedy of drinking a lot of water, complaining a little and resting a lot the symptoms diminished but then returned so I decided to take a malaria test. I was told by the person who administered the test at the hospital that the single red stripe means it’s a simple case of malaria, whereas two stripes would mean medium and three would mean serious. In retrospect after verifying with the doctor, it turns out that the single stripe marked “C” is the control stripe which should always appear and the two others are two different kinds of malaria. So the test was negative. You have to wonder what the implications of this on malaria treatment in the region are. But as the doctor explained to me, if it has the symptoms of malaria and it occurs in a malaria infected area they give you the treatment regardless and if it responds to malaria treatment it is a duck… sorry, malaria. Indeed it responded magically to the treatment and after feeling significantly better after one night I stayed in Lodja for a few days longer to recover.
בקיצור, קיבלתי מלריה בכל זאת. לא הוגן. טיפלתי והבראתי.

living on the edge

המלריה אכן הגיבה בצייתנות לתרופות ונעלמה, וימי ההתאוששות סיפקו לי הזדמנות להבחין במשהו לגבי צורת ההתנהלות של הקונגולזים. הקונגולזים חיים תמיד על קצה המשאבים שלהם. כדי להסביר, בואו נתבונן באדם אקראי ברחוב ב-Lodja. יש לו כסף בכיס. אם מישהו ישאל אותו הוא יגיד שאין לו כסף בכיס, וכנראה יגיד שאין לו כסף בכלל. יש לו טלפון סלולרי, לכולם יש. אבל אין לו, או כמעט אין לו, יחידות (בקונגו נפוצה השיטה שרווחת באפריקה כנראה בגלל העדר חשבונות בנק ותשתיות לחיוב ובה משלמים מראש על חשבון הטלפון שנקרא יחידות או קרדיט ואז משתמשים בו עד שנגמר וקונים עוד קצת). כאן נוהגים לקנות ממש מעט יחידות. פעם ביום-יומיים אם לא לעתים תכופות יותר ייגמרו היחידות ויהיה צריך לקנות עוד. אותו דבר בדיוק קורה עם הדלק לאופנוע, אמצעי התחבורה לבני המעמד הבינוני בעיירה (כל עיירה). תמיד אין דלק לאופנוע וכשנגמר קונים עוד ליטר. בשוק מוכרים סבון, וגם חצי סבון, וגם רבע סבון כך שאפשר תמיד לקנות כשנגמר (היתה לי תמונה אדירה של זה אבל מחקתי אותה בטעות. בעסה). לא שזו המון טרחה. בהתאם לכלל החלוקה, מוכרי היחידות נמצאים בכל מקום ברחוב במרווחים של עשרים צעדים אחד מהאחר ומוכרי הדלק (בג’ריקנים) במרחק חמישים צעדים אחד מהאחר. אבל זה כן מעצבן שהשיחה נקטעת באמצע וצריך לשלוח מישהו לקנות יחידות או שנגמר הדלק באופנוע וצריך לדחוף אותו עד לתחנה הקרובה למילוי, או ללכת כל יום לשוק לקנות מה שנגמר ואת המצרכים לארוחת הערב.

fuel stand

fuel stand

איך יכול להיות שמישהו יכול להרשות לעצמו טלפון סלולרי אבל לא יחידות, או אופנוע אבל לא דלק? מסתורין. הסיבה היא שלהיות מישהו שיש לו זה מסוכן. מיד יבקשו ממך: נסיעה באופנוע, כסף לארוחה, שיחת טלפון (“תתקשר אלי, אין לי קרדיט”). בני משפחה מהעיירה ומהכפרים בסביבה יגיעו ללא התראה לבית שלך, יחנו ויישארו. בחצר האחורית של משפחה קצת יותר אמידה (הכל יחסי) תפגשו תמיד יותר מאשר אבא, אמא וילדים. אח צעיר של הבעל שאומץ כמו בן; עוד בת דודה בגיל בית ספר שנשלחה כדי שיפרשו עליה חסות וישלמו על החינוך שלה; אחות של האישה, בעלה של האחות ושני דרדקים וכך הלאה. כמו מחושים מתפרשים שלל קרובים – הגברים המבוגרים לפעמים עובדים (הנשים לא) ונעזרים רק במגורים, הילדים והנערים נתמכים לחלוטין ומשתתפים בעבודות הבית. אי אפשר לסרב למשפחה. כולם יגידו שאתה רשע. נוח יותר להגיד “אין לי כסף” מאשר להגיד “אני לא רוצה לתת.” ולכן הם הפכו את ה”אין לי כסף” ו”אין לי עודף” לאמנות. כשביקרתי בבית חולים בקינשאסה לטפל בפצע שהזדהם הם ביקשו שאשלם על התחבושת והפלסטרים לטיפול (חומר חיטוי היה להם בבקבוק 330 מ”ל של משקה קל) ואז הלכו עם הכסף ששילמתי לקנות את המצרכים, חזרו, טיפלו בי, נתנו לי את מה שנשאר מהמצרכים (“הרי זה אתה קנית”) וביקשו שאביא אותם איתי עוד יומיים להחלפת תחבושת. המנטליות הזו חלחלה כל כך עמוק שהם מאמינים בה. הקונגולזים שאמרו לי “אין לי כסף” באמת משוכנעים שאין להם כסף להוציא. זה בנפרד מהתקציב שהם חוסכים בקנאות כדי לקנות אופנוע. דיברתי עם כריסטיאן, וטרינר ואדם מחונך ואינטליגנטי. הוא משתכר 500$ בחודש. זו משכורת יפה פה – פי חמישה ממורה (וזה כשהמורה מקבל את המשכורת מהמדינה בזמן, שזה ממש לא תמיד). אבל כמו שהוא הסביר לי, “צריך טלוויזיה, חשמל, מים, שכ”ד בבית מכובד כי רופא לא יכול לגור בבית של 10$ לחודש וככה לא נשאר כסף למותרות ורק חושבים איך להתקיים.” הוא מרוויח משכורת יפה ובכל זאת ההוצאות ההכרחיות שלו, גם שלו, מסתכמות בדיוק להכנסות. זו נטייה אנושית שיש לנו. אנחנו בוחרים רמת חיים לפי ההכנסה שלנו כך שלא נשאר הרבה, והכל אנחנו צריכים, אי אפשר לוותר.

אפילו כסף יבקשו ממך אם אתה עשיר. קיבוץ נדבות מאד נפוץ כאן. לא כמקצוע – אין מספיק אנשים עם כסף בשביל שזה יהיה כדאי – כללית באוכלוסיה בקרב אנשים עם עבודות אחרות. כמעט כל מי שרואה אותי (בתור אדם לבן מניחים שאני עשיר) יבקש ממני כסף. לא שהוא רעב או שהוא במצוקה כלכלית יוצאת דופן, סתם מתחשק לו למשל לקנות לעצמו קולה ולך יש כסף, אז למה שלא תיתן לו? הוא גם יגיד שזה בשביל קולה. זו לא בושה בשבילם לבקש, מה שגרם לי לחשוב למה בשבילנו זו כן בושה לבקש. כשחושבים על זה, תמיד יותר קשה להסביר למה משהו הוא בושה מאשר למה משהו הוא לא בושה. שמתי לב שאנשים קצת יותר אמידים ומכובדים, בסטנדרטים המקומיים, לא יבקשו. בכל מקרה, אני חושב שזו תופעה מזיקה לקונגו ואימצתי את העיקרון לעולם לא לתת לאף אחד כסף ללא שירות בתמורה. הם מקבלים את הסירוב ברוח טובה ולא כועסים. יש גם קבצנים במשרה מלאה והחלטתי שכשאני כבר מכיר אותם והם מכירים אותי זה הזמן לעזוב את Lodja ולהמשיך הלאה.

as some cities have internet cafés for people who don't have internet, in Congo "electricity cafés" are common. Generator-powered, here you can leave your cellphone to recharge and come back later to pick it up.

as some cities have internet cafés for people who don’t have internet, in Congo “electricity cafés” are common. Generator-powered, here you can leave your cellphone to recharge and come back later to pick it up.

Going out of Lodja I proceeded to the next large village. Up to here it was savanna woodland, but this is where the jungle starts. Or the Equatorial rainforest, I never knew the difference. On the way, we stopped to have lunch in a village on the way. We asked for fried bananas. They went out, picked the bananas, fried them and served us. At the end, my driver said we should leave 1,000 Fc (Congolese Francs). "For the meal?" I asked. "No! The meal was a gift. This is to make the cook happy." I paid gladly. This is my favorite way of doing business.

Going out of Lodja I proceeded to the next large village. Up to here it was savanna woodland, but this is where the jungle starts. Or the Equatorial rainforest, I never knew the difference. On the way, we stopped to have lunch in a village on the way. We asked for fried bananas. They went out, picked the bananas, fried them and served us. At the end, my driver said we should leave 1,000 Fc (Congolese Francs). “For the meal?” I asked. “No! The meal was a gift. This is to make the cook happy.” I paid gladly. This is my favorite way of doing business.

The jungle.

The jungle.

הפיגמיים – הזדמנות אחרונה לראות The pygmies – last chance to see

והרי החדשות. הוביטים קיימים. הם לא גרים בגבעות דשא נוחות אלא כיאה ליצורים קסומים הם נמצאים בכפרים קטנים במעבה הג’ונגל במקום שבו קשה לבני-האדם למצוא אותם.

בתמונה אני והוביט שמחזיק לחם למבאס ארוז בעלה. באמת שזה לא משחק פרספקטיבה, הם קטנים.

בתמונה אני והוביט שמחזיק לחם למבאס ארוז בעלה. באמת שזה לא משחק פרספקטיבה, הם קטנים.

הפיגמיים הם עם של ציידים-לקטים, כלומר אנשים שמפיקים את כל המזון שלהם מציד ומצמחי-בר שהם מוצאים, ללא חקלאות וחוואות. מלה על ההיסטוריה של האנושות. כולנו היינו פעם ציידים-לקטים עד ששבטים מסוימים גילו את החקלאות והשתלטו על כל האחרים. התושבים הראשונים של קונגו היו פיגמיים. במקרה של אפריקה, אנשי הבאנטו גילו את החקלאות והחוואות ובהתאם מספריהם גדלו מאד והם שגשגו, התפשטו בכל אפריקה ודחקו את הציידים-לקטים (בקונגו הפיגמיים, באפריקה הדרומית שבט הסאן) לאזורים הקשים ביותר למחיה. הפיגמיים כמעט נכחדו מקונגו, וכאמור הכפרים שלהם נמצאים עמוק בג’ונגל במקומות שאליהם הבאנטו עוד לא הגיעו. הפיגמיים הם קטני קומה ובהירי עור יותר מהבאנטו. הם חיים בקבוצות קטנות, לא יותר מעשרות ספורות. הגברים צדים, הנשים והגברים מלקטים והקבוצה חולקת את המציאות כמו קומונה. הם נוודים, כלומר אין להם כפרי קבע. כשאתה לא חקלאי יש הרבה פחות תמריץ להישאר בישובי קבע. מוצאים מקום להתיישב בו, נשארים בו עד שהחיות לצוד והצמחים ללקט מידלדלים ואז קמים ועוברים למקום אחר. בסך הכל מבלים בין כמה ימים לבין חודש באותו מקום. זה מושג מעניין של בית, כשאין מקום שהוא הבית שלך – הבית שלך הוא קבוצת האנשים שאיתה אתה חי. גם אני מרגיש ככה לפעמים. כיוון שצריך לעבור הרבה אי אפשר לצבור כמעט חפצים כי כל כמה ימים צריך לקחת את הכל על הגב ולעקור למקום אחר. לכן פשוט יודעים איך לייצר כל דבר וכשצריך מוצאים את המרכיבים ומייצרים. כיוון שהם לא היו מייצרים דברים שאפשר לסחור בהם עם שבטי הסביבה הם גם לא קיבלו ברזל, מלח או כל מוצר אחר שהם לא מצאו בעצמם בג’ונגל. לכן הפיגמיים הם אלופים ביצירת מבנים ארעיים ובשימוש בכל מה שהג’ונגל יכול לספק. בקיצור, הם המקגייוורים של היער.

שרף של עץ מסוים מיובש והוא מתגבש לחומר דליק. אורזים בעלה קשור, מדליקים (בעזרת שפשוף מקלות מגזע עץ אחר) ויש לכם מנורה לתאורה בתוך הבית. resin from a certain tree lighted as a lamp.

שרף של עץ מסוים מיובש והוא מתגבש לחומר דליק. אורזים בעלה קשור, מדליקים (בעזרת שפשוף מקלות מגזע עץ אחר) ויש לכם מנורה לתאורה בתוך הבית. resin from a certain tree lighted as a lamp.

עלה קשור בשרך - מכסה לסיר.

עלה קשור בשרך – מכסה לסיר.

בית מסורתי (חצי גמור). תוקעים שישה מוטות מעצים גמישים באדמה, קושרים במרכז בעזרת כמה שרכים כדי ליצור מבנה של אוהל (זה אותו מבנה כמו של אוהל איגלו שלנו). קושרים עוד כמה טבעות שרכים בגבהים שונים בין המוטות ומרעפים בענפי דקל עד שזה נאטם פחות או יותר. ראיתי אותם מכינים את זה, עבודה של חצי שעה כולל איסוף החומרים. מי שמכיר את הג'ונגל יודע שזה לא פשוט למצוא מקום להקים בו בית. לצמחים פה אין הגינות לחכות שהצמח הקודם ייגמר לפני שהם מתחילים, כך שהכל צומח אחד בתוך השני ומושיט אצבעות ירוקות לשמש, מים לכולם לא חסר. הכל גדל כל כך סבוך שאין מקום פנוי. לכן כדי למצוא מקום לכפר מחפשים מקום שבו עץ גדול נפל ופינה קצת שטח.

בית מסורתי (חצי גמור). תוקעים שישה מוטות מעצים גמישים באדמה, קושרים במרכז בעזרת כמה שרכים כדי ליצור מבנה של אוהל (זה אותו מבנה כמו של אוהל איגלו שלנו). קושרים עוד כמה טבעות שרכים בגבהים שונים בין המוטות ומרעפים בענפי דקל עד שזה נאטם פחות או יותר. ראיתי אותם מכינים את זה, עבודה של חצי שעה כולל איסוף החומרים. מי שמכיר את הג’ונגל יודע שזה לא פשוט למצוא מקום להקים בו בית. לצמחים פה אין הגינות לחכות שהצמח הקודם ייגמר לפני שהם מתחילים, כך שהכל צומח אחד בתוך השני ומושיט אצבעות ירוקות לשמש, מים לכולם לא חסר. הכל גדל כל כך סבוך שאין מקום פנוי. לכן כדי למצוא מקום לכפר מחפשים מקום שבו עץ גדול נפל ופינה קצת שטח.

מנשא לתינוק מקליפת עץ. כשאתה לא חקלאי אין סיבה מיוחדת לשים לב לעונות השנה, מה גם שבקרבת קו המשווה העונות לא מאד שונות. הם מכירים במידת הזמן של חודש, לפי הירח, אבל לא משתמשים בה בשביל למדוד זמן לעתים קרובות. לכן הפיגמיים גם לא יודעים מה גילם. הם מתארים גיל לפי אירועים - הבן שלי נולד אחרי שעברנו מקרחת היער הגדולה ההיא ולפני שצדנו את הנמר.

מנשא לתינוק מקליפת עץ. כשאתה לא חקלאי אין סיבה מיוחדת לשים לב לעונות השנה, מה גם שבקרבת קו המשווה העונות לא מאד שונות. הם מכירים במידת הזמן של חודש, לפי הירח, אבל לא משתמשים בה בשביל למדוד זמן לעתים קרובות. לכן הפיגמיים גם לא יודעים מה גילם. הם מתארים גיל לפי אירועים – הבן שלי נולד אחרי שעברנו מקרחת היער הגדולה ההיא ולפני שצדנו את הנמר.

חץ וקשת לציד. הקשת מעץ, המיתר מסיבי עץ. החצים עשויים מעץ מחודד בלבד ונוצות בזנב לייצוב. טובלים את החוד ברעל שמופק מצמח שנמצא ביער, וכך כשיורים בחיה גם אם היא לא מתה מהחץ הרעל יהרוג אותה תוך כמה דקות. צריך לעקוב אחרי החיה הפגועה ביער עד שהיא נכנעת.

חץ וקשת לציד. הקשת מעץ, המיתר מסיבי עץ. החצים עשויים מעץ מחודד בלבד ונוצות בזנב לייצוב. טובלים את החוד ברעל שמופק מצמח שנמצא ביער, וכך כשיורים בחיה גם אם היא לא מתה מהחץ הרעל יהרוג אותה תוך כמה דקות. צריך לעקוב אחרי החיה הפגועה ביער עד שהיא נכנעת.

מזרק אנלי. נשבע. יש חור גדול בבסיס וחור קטן בקצה הקודקוד. מכניסים את החומר הדרוש פנימה ונושפים חזק דרך החור הגדול כדי להזריק. לפיגמיים אינספור תרופות מסורתיות שהם מכינים מצמחים ועצים שהם יודעים לזהות

מזרק אנלי. נשבע. יש חור גדול בבסיס וחור קטן בקצה הקודקוד. מכניסים את החומר הדרוש פנימה ונושפים חזק דרך החור הגדול כדי להזריק. לפיגמיים אינספור תרופות מסורתיות שהם מכינים מצמחים ועצים שהם יודעים לזהות

תפוחי אדמה (גדלים בר! ראיתי את הצמח) מבושלים ומוגשים על עלה, הצלחת של הטבע. לפני שהיו סירים העלים היו גם הסיר - חופרים גומה עמוקה באדמה, מדליקים אש עד שיש גחלים ואז מניחים את העלה בתוך הגומה עם מה שרוצים לבשל בפנים. wild potatos served on a leaf.

תפוחי אדמה (גדלים בר! ראיתי את הצמח) מבושלים ומוגשים על עלה, הצלחת של הטבע. לפני שהיו סירים העלים היו גם הסיר – חופרים גומה עמוקה באדמה, מדליקים אש עד שיש גחלים ואז מניחים את העלה בתוך הגומה עם מה שרוצים לבשל בפנים. wild potatos served on a leaf.

CIMG9182

זה הזמן לוידוי קצר. הפיגמיים שפגשתי אינם נוודים, כמו שעין מאומנת תזהה ממצב האדמה הרמוסה. הם הגיעו למקומם הנוכחי בתחילת שנות השמונים, התערבבו עם הבאנטו בנישואים וחיים אמנם עמוק יותר ביער במקום שאף כלי רכב לא יכול להגיע אליו אבל באורח חיים דומה – יש להם כפר קבוע, הם מגדלים קאסאווה ותרנגולות למחייתם ויש להם סירים ממתכת. עם זאת, המבוגרים בכפר זוכרים היטב את ימי הנדודים ואת המיתולוגיה הפיגמית ושמחו לספר לי ולענות על כל השאלות ששאלתי. אורח החיים לא השתנה לחלוטין. כל החפצים המסורתיים שאתם רואים בתמונות עדיין בשימוש ולא יוצרו בשבילי. זה הזמן לאקורד עצוב אחד. ביליתי יום ולילה עם הפיגמיים בשיחות וצפייה במנהגיהם. אותי זה מרתק, אבל הפיגמיים לא רוצים במיוחד להיות פיגמיים. הם רוצים להתחנך, לעבוד בעבודות סדירות ולהרוויח משכורת, ואם לא אז להיות חקלאים בשדות. הם אומרים שהם סובלים ביער והם עניים. האם אבות-אבותיהם חשבו שהם עניים כשהם חיו ביער בדיוק באותו אופן? אני מנחש שלא, ואני מנחש שהם היו מאושרים יותר בזכות זה. הפיגמיים לא היו עניים עד שהם פגשו את הבאנטו והתערבבו בהם, והבאנטו לא היו עניים עד שהם פגשו את האדם הלבן. אז מה הופך אדם לעני?

ונסיים באקורד שמח. כמו שכתבתי לא היו תבלינים מן החוץ, אז צריך להשתמש בצמחים מהיער. סוג של עלי תבלין, Lemonde, היה טעים לי במיוחד (קצת כמו בצל ירוק אבל לא בדיוק) אז כמתנת פרידה הם ארזו לי צרור גדול של עלי Lemonde בעלה רחב, קשרו בשרך ונתנו לי. הניילון הנצמד של הטבע. קסום. שמרתי אותם איתי כמה ימים והוספתי לכל מאכל שיכולתי, וכל פעם חייכתי כשפרקתי את הצרור. A spice I received as a gift from the pygmies wrapped in a leaf.

ונסיים באקורד שמח. כמו שכתבתי לא היו תבלינים מן החוץ, אז צריך להשתמש בצמחים מהיער. סוג של עלי תבלין, Lemonde, היה טעים לי במיוחד (קצת כמו בצל ירוק אבל לא בדיוק) אז כמתנת פרידה הם ארזו לי צרור גדול של עלי Lemonde בעלה רחב, קשרו בשרך ונתנו לי. הניילון הנצמד של הטבע. קסום. שמרתי אותם איתי כמה ימים והוספתי לכל מאכל שיכולתי, וכל פעם חייכתי כשפרקתי את הצרור.
A spice I received as a gift from the pygmies wrapped in a leaf.

Poverty

After five months in Africa I should have something to say about poverty. The main question I keep asking myself is this: “is poverty relative or absolute”, meaning is poverty the same thing as having less than a certain amount of money and the ability to afford certain basic necessities, or is it relative to your society and surroundings. I have a very relativistic viewpoint in that respect and one thing I’m sure of is this: it’s relative at least if you ask the poor people. The poor residents of New Orleans are privileged compared to the rich in the villages of Congo: they have a much bigger and well equipped houses, their schools are worlds better, they have access to better healthcare, better transport, electricity… the works. But still they would consider themselves poor, they would have the feeling of being left out, the higher crime rate, the lower status and the misery which come with poverty, whereas the rich of the villages in Congo would revel in their not-as-small houses, not-as-unclean water and various petty luxuries. So it seems relative (even though when I’m too relativistic I remind myself that there is nothing romantic about child mortality, it’s always devastating). Only if it’s relative why is it necessary to help Africa develop? Also, why do almost all the Congolese consider themselves poor and suffering? In Mbuji-Mayi, Dr. Barry told me “The poverty is such that social solidarity is lost.” He might be right. In a visit in a hospital in Kasaji I saw each family cooking for their loved ones who were patients (the hospital doesn’t supply food to keep the budget low – I fully support), but those who didn’t have families were left to cook for themselves, sometimes patients sitting on the floor and cooking. I asked my companion “why isn’t there anybody that cooks for them? Why doesn’t the community look after them?” she said “We can’t afford it. We are all poor here.” I’ve already explained why I think this is false. The richer can easily afford it, and any family that can cook for their loved one, for the cook and for all their children can easily squeeze in another person. But they don’t. The social solidarity isn’t there. This is very harmful. First, their self esteem suffers from thinking they are poor. But more importantly, the real poor suffer from nobody looking after them. It’s very bad to think you’re the one who has the most problems, it prevents you from seeing other people’s problems and helping them. There are a lot of donated t-shirts here and none of them have Hebrew on them – we are very busy with our own problems.

Children. Poor?

Children. Poor?

People in Mbuji-Mayi are richer than in the villages and people today are certainly richer than 50 or 100 years ago – so why is there misery and why is social solidarity lost? Because poverty is relative if you ask the poor. I think someone considers himself or herself poor if they see a lot of people around them who are richer, or some people that are much richer than they are. It might be that one of the worst things the West did to Africans is to expose them to people who were much richer than they were and then leave their situation unchanged. Today the poor look around and see other people who are richer and feel poor and the others look to Europe and see others that are richer and feel poor as well. Somehow this didn’t result in all Westerners feeling rich but only in Africans feeling poor.

I was reminded of a saying from the Mishna (God, this sounds so Jewish in English): “Who is rich? He who is happy with what he has” (“איזהו עשיר? השמח בחלקו” – בעברית זה נשמע יותר טוב, אין מה להגיד). If you are not happy with what you have, you are not rich, be the reasons what they may. In contrast, if you are happy with what you have, you are rich. For me, this is the cheapest and probably the only way to become rich.

CIMG9392

Transportation of goods to  and from the villages on overloaded bicycles.

Transportation of goods to and from the villages on overloaded bicycles.

רכיבים טבעיים בלבד

אפריקה מזקקת דברים לצורתם היסודית והמהותית הנדרשת. מהי מקלחת במהותה? מקום מוסתר מהסביבה שבו אפשר לשטוף את עצמך במים בלי להתלכלך מהחול. באפריקה זה כל מה שיהיה – פרגוד מבמבוקים שמסתיר אותך מהסביבה, דלי מים לשטוף את עצמך ואבן לעמוד עליה כשאתה עושה זאת כדי לא להתלכלך מהחול. יהיה גם מדף קטן להניח את הסבון. מצפייה בחפצים באפריקה אפשר לגלות מה באמת הכרחי והוא חלק ממהותם של הדברים ומהו קישוט ותוספת לנוחות – התוספות פשוט לא יהיו.

בדומה, אם יש לך בבית גזע עץ קטוע שאתה מגיש עליו אוכל, כותב עליו פתקים ומניח עליו דברים כדי שלא יהיו על הרצפה – במהותו זהו שולחן. אז מה אם אין לו ארבע רגליים? זהו שולחן. רק אופן המימוש שונה (ואריסטו יסלח לי על הפישוט). ברוח זו, הנה שלל תחליפים קונגולזיים לחפצים יומיומיים הזהים במהותם ושונים באופן המימוש. (זהירות, הפוגה קומית).

מכונית מירוץ על שלט Remote control racecar

מכונית מירוץ על שלט Remote control racecar

מטאטא Broom

מטאטא Broom

מגהץ Pressing iron

מגהץ Pressing iron

מכבסה Laundromat

מכבסה Laundromat

רעשן. קלוע מסיבי דקל ובפנים חרקים מתים. Ratle. Woven raffia palm with dead insects inside

רעשן. קלוע מסיבי דקל ובפנים חרקים מתים. Ratle. Woven raffia palm with dead insects inside

הובלת בשר בקירור (כן, הם חיים). Refrigerated transport (yes, they're alive)

הובלת בשר בקירור (כן, הם חיים). Refrigerated transport (yes, they’re alive)

תיק גב. Backpack

תיק גב. Backpack

בריכה ציבורית. Public swimming pol

בריכה ציבורית. Public swimming pol

סוכריה על מקל. Sucking candy

סוכריה על מקל. Sucking candy

End of part one

In the next section, we go even deeper into the jungle, meet crocodiles and serpents, meet naked people, find out some of the reasons Congo isn’t developing and finally find out why I was interrogated by the local FBI.

Part two

בפרק הבא נצוד רוחות, נפגוש מכשפים, נשחק כדורגל וסוף סוף נגלה למה נחקרתי בידי השב”כ הקונגולזי.

החלק השני

Advertisements

3 Responses to “Congo: The Heart of Africa – part one”

  1. lxmonk 8 בAugust 2013 at 11:09 #

    התופעה שאתה מתאר בנוגע לעוני, מוכרת בהגות הבודהיסטית כ comparing ming, וגורמת לסבל גם במישורים נוספים (“היא יותר חכמה/יפה/מצחיקה/סבלנית/גבוהה/… ממני”).
    יש התייחסות כלכלית מעניינת כאן: http://federman.org/?p=65953

  2. שי 13 בAugust 2013 at 19:45 #

    הי אופיר! קראתי ונהניתי, ואני מאוד שמחה שלא חלית במלריה. תמשיך לאכול חרקים ולפגוש אנשים מגוונים ומרתקים ותשמור על עצמך 🙂

Trackbacks/Pingbacks

  1. Congo: The Heart of Africa – part two | שרבוטים - 7 בAugust 2013

    […] is part two, I suggest you read part one if you haven't […]

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

w

Connecting to %s

%d bloggers like this: